הייתי אמור להיות פליקס תלמיד. נקודה. זה נשמע כמו כותרת של סרט תיעודי על ילד גאון עם משקפיים, או במקרה הפחות אופטימי שם של איש מכירות פנסיוני שמופיע תמיד אחרון ברשימה.

אבל כאן נכנסת לתמונה אמא שלי. היא עמדה מול ההחלטה המסורתית הזו, והבינה את הנטל התרבותי והחברתי ששם כזה יטיל עלי במציאות הישראלית. היא ניסתה להילחם! היא הציעה חלופות שהיוו גישור תרבותי: "בואי נקרא לו סער (שנשמע כמו סעד!)," "אולי אושר או אושרי? זה התרגום המדויק לעברית!" אבל כל הצעה כזו נתקלה במבטים נוקבים מצד אחיותיו של אבי, מבטים שהקטינו את כל העניין. הן נפנפו בידן בביטול לחששות האם ואמרו: "מה פתאום מוזר? פליקס זה שם בינלאומי, שם קלאסי ויפהפה! תירגעי, הכל בסדר. הוא ייקרא פליקס, וזהו. תודה על הרעיונות, באמת."